• נורית אסנש

הצפה ועומס משימות ביום-יום

היום היה מן יום שכזה... לא להיט. בלשון המעטה.

אבל ביום הזה היה חלק שמאוד אהבתי וזה לעשות את "העבודה" עם לקוחה. חקרנו יחד את המחשבה -

I’m overwhelmed with daily life tasks

ומכיוון שגם לי היה יום דומה, החלטתי לקפוץ על ההזדמנות ולעשות חקירה עם עצמי על המחשבה הזו.

אני מוצפת מעומס משימות היומיום – קורה לכן שאתן מרגישות ככה?


וכך נעשית החקירה בשיטת העבודה של ביירון קייטי:

שאלה 1 - אני מוצפת מעומס משימות היומיום - האם זו האמת?

כן

שאלה 2 - האם אני יכולה לדעת בוודאות שזו האמת - אני מוצפת מעומס משימות היומיום?

לא


שאלה 3 - איך אני מגיבה, מה קורה לי כשאני מאמינה למחשבה?

אני נחנקת, נלחצת, מתבאסת. לא בא לי לעשות את המשימות. אני במרוץ של זמן להספיק להספיק להספיק.

אני מעבירה ביקורת על עצמי שחבל על הזמן. אני מרגישה שאני לא מספיק טובה.

יש לי יחס שלילי וזה עושה לי עוד יותר נאחס, הגישה הזו שלי לדברים, השליליות. אוף. אני נכנסת לדחיינות, סרבנות, לא משתפת פעולה עם הקולות שבתוכי שקוראים לי לבצע את המשימות. בשביתה מנטלית.

לא כיף לי. אני נכנסת לעמדה של קורבן, מסכנה.

אני רואה את העתיד ואת כל המשימות שעוד יש לי לעשות. תחושת יאוש ועייפות.


שאלה 4 - מי אהיה ללא המחשבה?

ללא המחשבה אני מבחינה שהשמש זורחת. מזג האויר נעים.

אני עומדת מול הכיור ושוטפת כלים, או מקלפת ירקות כדי להכין ארוחה. שוטפת עוד סיר ועוד קערה. הכל בסדר.

יש משימה, אני מבצעת, מסיימת, מרגישה סבבה, טופחת לעצמי טפיחה מנטלית על השכם. טוב לי בלב. עוברת למשימה הבאה, מבצעת, מסיימת וכו... הכל סבבה.

אני מסתכלת אל העבר ורואה את כל המשימות שכן הספקתי לעשות ומרגישה מרוצה, שמחה.

אני מרגישה עוצמה, כוח, אנרגיה. אפילו גאה בעצמי.

אני מרגישה צעירה יותר, נחמדה יותר. אני אפילו נראית טוב יותר.


היפוכים:

1. אני לא מוצפת מעומס משימות היומיום

יש משימות יומיומיות שלא מציפות אותי – להקפיץ את הילדה לבית ספר, להכין ארוחת בוקר, לענות למיילים, לקרוא ולהגיב לפוסטים מעניינים, להתעסק קצת עם שיווק העסק, לשטוף כלים, לעשות קניות במכולת, לקפל כביסה, לטפל/לאפשר לקוחה, לכתוב פוסט בעצמי, לעשות חקירה עם עצמי, להכין ארוחת ערב, לתת תשומי לילדה וליד ועוד ועוד.

בעצם אני שמה לב שאת רוב המשימות ביום יום אני די אוהבת לעשות.

2. אני מוצפת מעומס הלא-משימות של היומיום

אני מוצפת לא מהמשימות אלא מהמחשבות שלי על משימות ומהמחשבות שלי על הדברים שבין המשימות.

לדוגמא, אני בודקת את איכות המצלמה והסאונד שבמחשב שלי כדי שיהיה נעים לעשות שיחות וידאו עם לקוחות ומה שמבאס אותי זה לא המשימה אלא איך שאני נראית. אני מעבירה ביקורת על עצמי, על המראה שלי וזה מה שמבאס אותי, לא המשימה.

אני לא מתבאסת להכין ארוחה, אני מתבאסת מהמחשבות שלי על מה שהבת שלי תגיד על הארוחה.

אני לא מתבאסת מזה שבא שיפוצניק וזה עושה לי אקסטרה עבודה, אני מוצפת מהמחשבה שמתווכחת עם המציאות, המחשבה שמאמינה ש"דברים לא צריכים להתקלקל" או "לא צריכות להיות נזילות גשם דרך החלונות"

3. משימות היומיום מוצפות ממני

הה???

כן, משימות היום יום מוצפות ממני.

אני שמה את עצמי בנעליים של המשימות. הן בטח חושבות "או, הנה עוד פעם זאתי באה אלינו עם הגישה השלילית שלה". משימות היום יום מרגישות לא אהובות, לא רצויות, משימות דפוקות, סוג ב'... הן מוצפות ממני.

מסכנות.

😊

דרך אגב, המשימה של שתיית קפה הבוקר היא כמובן בין החביבות עליי ביותר.

אם בא לכן לעשות איתי את "העבודה"... זו משימה שאני תמיד אוהבת לעשות. אני איתך ב 100% בענין הזה.


* נורית אסנש * מטפלת ומאפשרת בשיטת העבודה של ביירון קייטי *

* מפגשים פרטניים, סדנאות והרצאות, בכל מקום בעולם *

+972-54-644-9726